נדב יעקבי בטור אישי: "אני והיורו"

אני והיורו

נדב יעקבי ביקר בחייו בכמה מונדיאלים, בלא מעט טורנירים של הקופה אמריקה, אבל הרומן הראשון שלו עם הכדורגל הבינלאומי היה עם היורו. למרות שאף אחד לא קרא לו אז בשם הזה.

השנה 1984, ואני עיתונאי צעיר ונרגש שנוסע בפעם הראשונה בחייו לסקר טורניר כדורגל גדול: אליפות אירופה. גם אז, כמו היום, הטורניר התקיים בצרפת. אבל איזה הבדל: אז שיחקו ביורו רק 8 נבחרות וכל הסיפור התחיל ונגמר תוך שבועיים. היום היורו כבר יותר גדול מהמונדיאל של 1978. לא פחות מ-24 נבחרות ישחקו ביורו 2016, וייקח חודש שלם ממשחק הפתיחה ועד לגמר הגדול.

כן, לפני 32 שנה הכל היה שונה. הרבה יותר קטן ואינטימי, פחות מסחרי ומגלומני. ואפילו אני הייתי צעיר יותר (וגם שעיר יותר).
זה היה טורניר נפלא, זה שבו התגלתה לעולם נבחרת דנמרק הפנטסטית, עם מיכאל לאודרופ, הכישרון הצעיר שהיה ממש בתחילת דרכו. רק לפני שבועיים נפגשתי עם לאודרופ במנצ'סטר, כשנסעתי לשדר את חצי גמר ליגת האלופות. כהרגלו הוא נראה מיליון דולר.

הזכרתי לו ראיון שערכתי איתו לפני כמה שנים, כשהיה המאמן של דודו אוואט במיורקה. "אבל בטח אתה לא זוכר אותי", הוספתי במבוכה קלה. "תתפלא, אני דווקא זוכר" הוא אמר והוסיף כמה מילים חמות על השוער הישראלי. ואז, כדרך אגב, הוספתי: "ואני לא יכול לשכוח איך הפסדתם בחצי הגמר ב-84 לספרד". לאודרופ חייך לרגע, אבל אז הרצין. "כן, אתה יודע, מעטים זוכרים את המשחק ההוא, כשהפסדנו בפנדלים. אבל זה היה אחד הרגעים הכי כואבים בקריירה שלי. אתה היית שם?"
כן, הייתי וראיתי ויום לאחר מכן נסעתי למארסיי וראיתי עוד חצי גמר לפנתיאון, כשמישל פלאטיני הבקיע בדקה ה-120 מול פורטוגל והעלה את צרפת לגמר. זה היה אחד המשחקים המרגשים ביותר שהזדמן לי להיות בהם במהלך למעלה מ-30 שנה שאני רואה ומשדר וכותב על כדורגל. ואני לא היחיד.

מעוניינים לצפות במשחקי היורו בלייב עם אבי מלר, נדב יעקבי ועמית לוינטל? לחצו כאן! 

למשחק ביום שישי (10.6) צרפת- רומניה לחצו כאן!

למשחק במוצ"ש (11.6) אנגליה – רוסיה לחצו כאן!

 

זינדין זידאן, אז ילד טוב מארסיי בן 11, הלך עם אביו למשחק הזה ומבחינתו, זה היה הרגע המרגש ביותר מכל הילדות שלו. בקיצור, אני בחברה טובה.

אחרי יורו 84 בצרפת, נסעתי לאליפות שהתקיימה בשבדיה ב-1992. ושוב הסיפור הגדול היה דנמרק, שהדהימה את העולם כולו עם ניצחון בגמר על גרמניה. הזיכרון הכי גדול שלי מהיורו הזה היה המפגש המדהים עם פלה, יום אחד לפני משחק הגמר.
ב-1996 נסעתי ליורו באנגליה. ראיתי את ג'ורדי קרויף, אז שחקן נבחרת הולנד, עם רעמת תלתלים בלונדינית, מפסיד ברבע הגמר בפנדלים מול צרפת.

ב-2000 הייתי בהולנד, ובאיצטדיון באיינדהובן ראיתי את נבחרת פורטוגל הנפלאה של לואיס פיגו, חוזרת מפיגור 2:0 מול אנגליה ומנצחת 2:3.

היורו החמישי שלי היה לפני שמונה שנים וגם הוא סיפק חוויות מרגשות למכביר. יחד עם חברי הטוב ארבל עשת חרשנו את כבישי שוייץ ואוסטריה וצילמנו עבור ערוץ הספורט כתבות מדהימות (טוב, אני לא אובייקטיבי). אבל השיא היה כמובן בשחק הגמר, כשפרננדו טורס הבקיע את שער הניצחון מול גרמניה. זה היה רגע היסטורי, שבישר על תחילת ההגמוניה של נבחרת ספרד בכדורגל העולמי. ישבתי ביציע, בקרב אוהדי נבחרת ספרד, והתרגשתי עד דמעות.

אין מה לעשות, כדורגל תמיד ריגש אותי והוא ממשיך לרגש אותי. כי עם כל הכבוד לנתונים, לסטטיסטיקות, לטקטיקות ולהסברים המלומדים, בסופו של דבר כדורגל הוא רגש. רגש טהור ונקי. וזה כוחו של הספורט הכי יפה בעולם.

לצפייה בכל משחקי יורו 2016 עם נדב יעקבי ואבי מלר לחצו כאן