מיתוסים על אושר – אילו טעויות המוח שלכם עושה כשהוא חוזה איך תרגישו?

לקראת ההרצאה המרתקת שתערוך יהודית כץ באתר Funzing ביקשנו ממנה לשתף אותנו בכמה מיתוסים על אושר ועל טעויות נפוצות שהמוח שלנו עושה כשהוא חוזה איך נרגיש.

נשמח שתשתפו אותנו בתגובות האם התרגול עזר לכם להתגבר על כמה מאותם מיתוסים. 

 
אנחנו מקבלים החלטות מתוך המחשבה – מה יגרום לנו להיות מאושרים יותר?  
בשביל להחליט אנחנו נעזרים בחלק הקדמי של המוח שלנו ובפרט, אנחנו משתמשים ביכולת שלנו לדמיין – לכל אחד מאיתנו סימולטור מתוחכם.

אתם מדמיינים איך תרגישו כשתבחרו להתחתן או לחיות חיי רווקות מהוללים. 
אתם מדמיינים איך יהיה לטייל בהודו לעומת פריז ואיך זה ירגיש להתפלש בג׳קוזי לעומת ליפול לתוך ביצה. 

בסה״כ, הדימיון שלנו הוא מקור לגאווה. 
אך יש גם חדשות רעות – הסימולטור לא מושלם, והוא דורש עוד כמה תיקונים, משום שהוא עדיין עושה טעויות חמורות בנוגע למה יסב לנו אושר ומה לא.

מסתבר, שכשאנחנו מנסים לענות על השאלה – איך נרגיש בעקבות מה שיקרה מחר, או עוד שנה, אנחנו לא פעם טועים ובגדול. וזה קורה לאנשים החכמים ביותר. 
קחו למשל, מחקר קלאסי על חוקרים באוניבריטה, כאלו שמועמדים להיות פרופסורים. 
אחרי כמה שנים טובות של עבודת מחקר, דרכם של חוקרים מתפצלת לכאלו שמקבלים פרופסורה (קביעות) וכאלו שנפרדים לשלום מהאקדמיה. 

 

  האם אחת מהקבוצות האלו מסיימת מאושרת יותר?

כששואלים את החוקרים אם יהיו מאושרים יותר כשיקבלו קביעות, כלומר יהפכו להיות פרופסורים מן המניין, הם עונים את התשובה הברורה – ״ברור שכן! הכי מאושרים שאי פעם היינו״.

ביקשו מהחוקרים לחזות מה תהיה רמת האושר שלהם חמש שנים אחרי החלטת הקביעות  – כשיקבלו או לא יקבלו את הפרופסורה. 
הם ענו ״אני אהיה הרבה יותר שמח אם אני אקבל את זה מאשר אם לא״. 

במציאות – חמש שנים אחרי ההחלטה, אין הבדל בין רמות האושר שלהם – בין אם הם עזבו את האקדמיה ובין אם נשארו והגשימו את חלומם להיות פרופסורים. 

 

אתם עדיין לא שם? הצטרפו לאיוונט שלנו בפייסבוק >> כל ההרצאות הכי שוות בתל אביב

 

הפרטים שאנחנו לא מדמיינים חשובים לא פחות מאלו שאנחנו כן

תעצמו עיניים ודמיינו רגע שאתם הולכים בעוד כמה ימים להרצאה.

יש לכם את הדימיון?

אוקי.

אז איך הגעתם? במונית, ברכב או באוטובוס? מה שם ההרצאה? מה לבשתם? אתם עייפים או ערניים? עם מי הלכתם? כמה זמן היא נמשכה? 

לא חשבתם על זה, נכון?

אז לא דמיינתם את ההרצאה? כן דמיינתם. 

אחד מהמאפיינים של הדימיון שלנו הוא שאנחנו מעלים בעיני רוחינו את המרכיב המרכזי – אתם יושבים לכם בבר תוך כדי שתיית בירה מענגת ומתבדרים להנאתכם למשמע מידע מעניין שמפיל לכם אסימונים – וכל הפרטים האחרים – הושמטו. 

הדימיון שלנו חייב להשאיר פרטים בחוץ. אחרת היה לוקח לכם את אותו משך הזמן לדמיין ולחוות. 

אבל מה הדימיון משאיר בחוץ? את הפרטים הקטנים, הלא מהותיים, או לפחות זה מה שאנחנו חושבים. 

יכול להיות שהפרטים הקטנים הם החבר שתמיד שואל אתכם שאלות תוך כדי ההרצאה ולא מאפשר לכם להתרכז. או המלצרית שכל הזמן עוברת לכם מול הפנים. 

שכחתם את זה. או לפחות חשבתם שזה לא חשוב, כשדמיינתם את עצמכם מהנהנים ומבינים את החיים שלכם סוף סוף. אבל זה כן היה חשוב. 

כל אלפי הפרטים שאנחנו לא מדמיינים בסופו של דבר משפיעים כמה מאושרים או לא מאושרים נהיה, זו בעיה מרכזית בניסיון שלנו לחזות איך נרגיש.

 

הלקח הראשון הוא שמה שאנחנו לא מדמיינים משפיע לא פחות על החוויה שלנו ממה שאנחנו כן מדמיינים. 

כשזה מגיע למחשבות על מה יגרום לנו להיות מאושרים, אנחנו עושים לא מעט טעויות. 

אנחנו צריכים להבין מה המוח שלנו עושה טוב ומה פחות, להיות יותר ספקנים לגבי המוח שלנו. 

״המוח הוא האיבר הכי מדהים בגוף בגוף שלכם״, אבל מי שיכנע אתכם שזה נכון? בהרצאה נלמד להתחשב בטעויות שאנחנו נוטים לעשות מראש, ואולי ליפול לקצת פחות מלכודות לפעם הבאה.

 

כתרגיל נחמד עד שנתראה – נסו לחזות לגבי כמה אירועים שתעברו השבוע איך תרגישו בעקבותם וכמה זמן התחושה תחזיק. לאחר מכן בדקו איך הרגשתם בפועל וכמה זמן התחושה החזיקה, האם המוח שלכם השלה אתכם גם הפעם?

 

 

 

[do_widget id=advads_ad_widget-2]