7 דרכים יעילות להתמודדות עם הסטרס בחיינו

מקורות הלחץ העיקריים בחיינו הם לחץ בעבודה וטרדות כספיות. התרבות הקפיטליסטית שבה אנו חיים דוחפת אותנו להגשים את עצמנו, להצליח, להתחרות, להשיג. רובנו מודדים הצלחה באמצעות הקריטריון המדיד והמקובל – כסף. ככל שאנו מרוויחים יותר כך אנו נחשבים מוצלחים יותר, ויכולים להרשות לעצמנו לתחזק אורך חיים שופע ולעיתים בזבזני. הורגלנו לחשוב ש"אושר = צריכה" ורובנו קלועים במעגל אינסופי של עבודה, משכורת, בזבוזים וחוזר חלילה. המעגל הזה מכניס אותנו באופן לא מודע לסטרס, כיוון שככל שיש לנו יותר, אנו מפחדים לאבד את מה שהשגנו, לאחר שהרגלנו את עצמנו ואת הסביבה לראות אותנו באור מסוים. אבל ההרגל הזה הוא בעצם התמכרות, נסו לרדת מהרכבת הדוהרת ותראו שזה לא פשוט כל כך לכם ולסביבה.

הנה אם כן, כמה רעיונות וכלים, שיכולים לעזור לכם להישאר קצת יותר רגועים.

איזון: נסו לשאוף לאיזון בין חיים חומריים לרוחניים, בין בית לעבודה, בין עיסוק בדברים הקטנים בחיים לדברים המשמעותיים באמת בשבילכם. אריסטו הגדיר הצלחה כ"חיים לפי הטבע האמיתי שלנו". שאלו את עצמכם, "האם אני באמת במקצוע/קריירה/מקום עבודה שמתאים למי שאני?". נסו להגדיר הצלחה לא רק באמצעות כסף אלא באמצעות רווחה נפשית, שלווה, ורוגע. רסנו את התחרותיות ואת הרדיפה אחר הכסף. תחרותיות הפכה לטבע שני שלנו אולם היא מעודדת השוואות, חוסר בטחון והתמקדות בתוצאה הסופית במקום בהנאה מהדרך. כשאתם תחרותיים מאד אתם פועלים יותר בכדי להשיג את האחרים, ופחות קשובים למטרות האישיות שלכם. אנשים הסובלים מסטרס גם מתקשים להיות אסרטיביים ופשוט לומר "לא!" למשהו שהם לא באמת רוצים לעשות, אולי מההרגל לרצות אחרים. הם נוטים לפרפקציוניזם ומשתדלים להצטיין בהכל, אולם פרפקציוניזם הוא ביטוי של חרדה, מנגנון הגנה המנסה להשיג שליטה בעולם כאוטי, לא מושלם ובלתי צפוי. המחיר עליו כבד, הוא מייצר סטרס וגורם לנו לדחוף את עצמנו כל הזמן עד הקצה.

שליטה: משברים וארועים לחוצים מערערים את תחושת השליטה שלנו. מאידך, אנשים הסובלים יותר מסטרס הם בעלי צורך עז יותר לשלוט במתרחש מסביבם כאמצעי להרגעה. ישנם שני סוגים של שליטה. הראשון ברור וטבעי יותר, זו היא השליטה בארועים שקורים מסביבנו בניסיון להשפיע על חיינו. הסוג השני של שליטה הוא דווקא שליטה פנימית ולא חיצונית, שליטה במה שמתרחש בתוכנו. אני מתכוון לאופן שבו אנו חווים, מפרשים, נותנים משמעות ומגיבים למה שקורה לנו בחיים.

דברים מתרחשים מסביבנו בלי הפסקה, אנו מתבוננים בהם ובוחנים מה אנו מרגישים כלפיהם. אולם ניתן לומר כי אנו לא מגיבים למה שקורה אלא להשפעה שאנו חושבים שתהיה למה שקורה עלינו. זהו הבדל גדול, האחד עוסק בעובדות והשני בפרשנות, ובפרשנות יש הרבה מקום לעבודה פנימית. אתן לכם דוגמה: אב ובנו חיו בעמק ירוק וקסום. יום אחד קנה האב לבנו סייח צעיר. הבן שמח, הכניס את הסוס לאורווה, במטרה לרכוב עליו ביום שלמחרת. להפתעתו, כשקם בבוקר, גילה כי הסייח השתחרר וברח. הבן רץ בוכה לאביו שהשיב לו "דבר רע? דבר טוב? מי יודע?". לאחר כמה ימים חזר הסייח הצעיר עם עדר סוסי פרא שהצטרפו אליו. הבן שמח למראה עדר הסוסים, הכניס אותם לאורווה, ורץ לאביו שאמר "דבר טוב? דבר רע? מי יודע?". למחרת בבוקר קם הבן ולקח את אחד מסוסי הפרא וניסה לאלף אותו. במהלך הרכיבה העיף הסוס את הבן, שנחבל ושבר את רגלו. לשכנים שבאו לנחם את האב הוא אמר "דבר רע? דבר טוב? מי יודע?". לאחר כשנה פרצה מלחמה בממלכה והמלך גייס את כל הבחורים הצעירים למעט הבן הצעיר, שהפציעה לא אפשרה לו לצאת למלחמה. לאחר כחודש ימים הסתיימה המלחמה אולם חלק מהבנים לא שבו. הבן שהתייפח על חבריו ניגש לאביו שאמר… הסיפור בא להמחיש את העובדה הפשוטה שאין לנו באמת שליטה על מה שקורה, אלא בעיקר על האופן שבו אנו מגיבים למה שקורה. קבלה של כל מה שקורה, קרה ויקרה היא אחת הטכניקות לשמור על שלווה פנימית, כיוון שאף אחד עוד לא ניצח בויכוח עם המציאות.

גמישות: אנו מחזיקים באמונות ובעקרונות כאילו זה הדבר הכי יקר לנו. אנשים שקשה להם להתגמש, לשנות תפיסות ותוכניות, להתבונן על תפיסת העולם שלהם בעין רעננה, ולהתמודד עם שינויים, יחוו הרבה יותר סטרס מאנשים המסוגלים איך לומר "לזרום עם החיים". מספרים על עץ הברוש וקנה הסוף שחיו זה לצד זה. הברוש ליגלג על קנה הסוף לעיתים קרובות "תראה אותך, כל רוח קטנה מכופפת אותך. אני לעומת זאת חזק ובלתי שביר". לימים הגיעה סופה חזקה ושברה את הברוש, קנה הסוף לעומת זאת התכופף, היטלטל ברוח ולבסוף חזר למקומו. רובנו חושבים שדארווין אמר שהחזק שורד, אך הוא בעצם אמר שהגמיש שורד. נוקשות מייצרת סטרס, לכן אם אתם מרבים להשתמש בטרמינולוגיה של "צריך", "חייב", "מוכרח", ובראיה דיכוטומית של שחור או לבן, כדאי שתחשבו מסלול מחדש אם אתם רוצים להקטין את מידת הסטרס בחייכם.

הרפיה: שני נזירים עמדו לחצות נהר שלפתע הופיעה אשה שביקשה לחצות גם כן את הנהר אולם עוצמת הזרם הפחידה אותה, והיא פנתה לאחד הנזירים שיסייע לה. הוא לקח אותה על הגב וכך חצו שלושתם את הנהר. כשהגיעו לצד השני ירדה האשה והמשיכה בדרכה. אז פנה הנזיר השני לחברו ואמר לו בכעס "מדוע לקחת אותה על הגב? הרי אנו נזירים ואסור לנו להתרועע עם נשים!". ענה לו הנזיר "ידידי, היא כבר הלכה לדרכה ואני שיחררתי אותה כבר ברגע שהיא ירדה מהגב שלי, אני רואה שאתה עדיין לא שיחררת אותה…" כמה קשה לנו להרפות ממחשבות ומרגשות כגון טינה וכעס. אני תמיד אומר לאנשים שסליחה משרתת את הסולח לא פחות מאשר את הנסלח. סילחו, גלו חמלה ואמפטיה לסביבה והמשיכו הלאה בחייכם.

via GIPHY

רוחניות: בכל הרפיה יש מידה מסוימת של התמסרות, למה שאני לא יכול לשנות או לשלוט עליו, אבל גם למשהו רחב יותר. תיקראו לזה הכח המסדר או המארגן של היקום, אלוהים, צ'י, פראנה, אנרגיה, לא חשוב כל כך באיזה שם תבחרו. התרבות החומרית מכוונת אותנו להספיק לעשות דברים, הרוחניות מכוונת אותנו להיות. אנחנו חיים בתרבות שמעמידה את האינדיבידואליזם מעל הכל. מלמדים אותנו להפוך לאנשים החיים באופן עצמאי ונפרד מאחרים, אולם המסורות הרוחניות אומרות לנו משהו הפוך לגמרי, שכולנו מחוברים ותלויים זה בזה. אבל רוחניות זה לא רק רעיון יפה אלא דרך חיים שמצריכה תרגול – תפילה, מדיטציה, מיינדפולנס, ריצה, יוגה, שהות בטבע. רוחניות נובעת מההבנה שאנו קשורים למשהו גדול וחשוב יותר מהאגו הצר שלנו, והתרגול מאפשר לרעיון הזה לחלחל לתוכנו.

פרופורציות: נכון, הרגע הזה הוא חשוב וקריטי לכם והוא לא יחזור לעולם. יכול להיות שאתם כועסים, מפחדים, דואגים, אבל האם תזכרו את הרגע הזה בעוד חודש? שנה? עשר שנים? האם היה שווה לכעוס, לדאוג, להרוג את עצמכם בעבור משהו שסביר להניח שיישכח ב 24 שעות הקרובות? כל אחד צריך למצוא את הדבר שמכניס פרופורציות לחייו: להביט בילדים שלך, לחשוב על משבר גדול שיכולת לו בעבר, לחשוב על הוריך שמזדקנים. מה שמכניס אותי לפרופורציות הוא המוות, כן המוות. אני תמיד נזכר במה שכתב הסופר קרלוס קסטנדה בספרו "מסע לאיכטלאן" וזה הולך כך: "כל אימת שתרגיש, כפי שהינך מרגיש תמיד, כי הכל משתבש אצלך ואתה עומד על סף הכיליון, פנה אל המוות שלך ושאל אותו, האמנם זה המצב? המוות שלך יאמר לך שאתה טועה, שאין דבר חשוב באמת פרט למגע ידו. המוות שלך יגיד לך: תירגע, עדיין לא נגעתי בך!".

הומור: אנחנו לוקחים את עצמנו הרבה יותר מידי ברצינות. אני אישית מפחד מאנשים שלא יכולים לצחוק על עצמם, כי זה מלמד שהם גם לא יכולים להתייחס לאחרים בצורה קלילה. הצחוק חושף את כל מה שאמיתי ואנושי ואת כל מה שמזויף, הצחוק שובר את האגו ואת החשיבות העצמית. מערכות גדולות, במיוחד טוטאליטריות, מתעבות את הצחוק כי אם אתה צוחק אתה חשוד בבטלנות, בילדותיות, ובחוסר רצינות, אבל כולנו יודעים שהמושחתים הגדולים באמת הם אנשים חמורי סבר ומתחסדים. הצחוק מפעיל את מערכת ההרגעה של הגוף ומשחרר הורמונים שעוזרים לו להתגבר על מתח, לכן אם אתם מסוגלים להסתכל על כל סיטואציה גם באופן משעשע, כבר הפחתתם את הסטרס שלכם באופן משמעותי.

רועי צור הינו עו"ס קליני, פסיכותרפיסט. עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מעביר את ההרצאות "די ללחץ" ו"הקול בראש" במסגרת הרצאות על הבר של FUNZING.